כידוע, בזמן שבית-המקדש קיים, מצווים בני ישראל לעלות לרגל שלוש פעמים: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. אחת לשבע שנים, בחג הסוכות שלאחר סיום שנת השמיטה (השנה בה אנו מצווים לשבות מעבודת האדמה), מתווספת לעלייה לרגל מצווה מרשימה במיוחד – מצוות ‘הַקְהֵל’.
וכך נאמר בתורה: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר – תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים, וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת”.
(וילך לא, יא – יג)

כיצד בדיוק נערכה ההתקהלות?

במוצאי החג הראשון של סוכות, יום ראשון של חול המועד, התרכזו כל בני ישראל, מזקנים ועד פעוטות, בחצר המקדש, בעזרת הנשים. במרכז המתחם עמדה בימת עץ ועליה ניצב מלך ישראל. המלך קרא פרשיות חשובות מתוך ספר התורה והעם כולו האזין ביראה וברתת.

אחדות והתלהבות מחודשת

המעמד היווה מין שחזור של מעמד הר סיני. חוויה חוזרת של התקהלות מאחדת של כל העם להאזנה משותפת לפרשיות מהתורה. החוויה השביחה את יראת השמים של הנוכחים ועוררה בהם התלהבות מחודשת, נמרצת ורעננה בקיום התורה והמצוות למשך שבע השנים הבאות.
וכך מתואר המעמד על-ידי הרמב”ם:
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְהִיל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, בְּכָל מוֹצָאֵי שְׁמִטָּה כְּשֶׁיַּעֲלוּ לָרֶגֶל, וְלִקְרוֹת בְּאָזְנֵיהֶם מִן הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁהֵן מְזָרְזוֹת אוֹתָם בַּמִּצְווֹת וּמְחַזְּקוֹת יְדֵיהֶם בְּדַת הָאֱמֶת…
כֵּיצַד הוּא קוֹרֵא? תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהַקְהִיל אֶת הָעָם. וּמְבִיאִין בִּימָה גְּדוֹלָה, וְשֶׁל עֵץ הָיְתָה, וּמַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּאֶמְצַע עֶזְרַת נָשִׁים, וְהַמֶּלֶךְ עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ קְרִיאָתוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל הָעוֹלִים לֶחָג מִתְקַבְּצִין סְבִיבָיו. וְחַזָּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנוֹ לַמֶּלֶךְ, כְּדֵי לְהַדְּרוֹ בְּרֹב בְּנֵי אָדָם. וְהַמֶּלֶךְ מְקַבְּלוֹ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד, וְאִם רָצָה – יוֹשֵׁב. וּפוֹתֵחַ וּמְבָרֵךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ כָּל קוֹרֵא בַּתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְקוֹרֵא הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁאָמַרְנוּ עַד שֶׁהוּא גּוֹמֵר, וְגוֹלֵל. וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ…
אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים שֶׁיּוֹדְעִים כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹעַ – מְכַוֵּן לִבּוֹ לִקְרִיאָה זוֹ, שֶׁלֹּא קְבָעָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא לְחַזֵּק דַּת הָאֱמֶת, וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עַתָּה נִצְטַוָּה בָּהּ, וּמִפִּי הַגְּבוּרָה שׁוֹמְעָהּ, שֶׁהַמֶּלֶךְ שָׁלִיחַ הוּא לְהַשְׁמִיעַ דִּבְרֵי הָאֵל.
(הלכות חגיגה פרק ג הלכות א, ה, י)